אברבנאל
(מב-מג) וספר שנלכד יונתן וששאלו אביו מה עשית ושהגיד לו האמת ואמר הנני אמות, רוצה לומר הנני מוכן למות אם תרצה, (מד) ושאול אמר כה יעשה אלקים וכה יוסיף כי מות תמות, ואחשוב שאין המאמר הזה מנהג הלשון בשבועות כמו שכתבו המפרשים, אבל הוא קללה, רוצה לומר כה יעשה אלקים שלא יענני כאשר אשאל מאתו וכה יוסיף לעשות פעמים הרבה אם לא תמות, (מה) והעם הפצירו בדבר ואמרו שאין ראוי שימות יונתן שעשה אותה התשועה הגדולה בישראל ושלא יפול משערת ראשו ארצה, ונתנו הסבה לפי שעם אלקים עשה היום הזה, רוצה לומר שלא היו מעשיו בחטא ובעון אבל מה שעשה מהאכילה עם האלקים ובהשגחתו עשאו ואם כן אינו בן מות, וזה לבאר שאם יונתן אכל האלקים נתנו בלבו, לפי שאור עיניו לא היו אתו וכדי שיתחזק במלחמה רצה האל יתברך באכילתו. ועשו בזה מופת ראיה שלא היה חוטא, כי אם היה חוטא לא היה הקדוש ברוך הוא עושה תשועה בידו וכדברים האלה, ועל פי המשפט הזה פדה העם את יונתן שלא מת, כי שוגג היה ולא נחשב לו לעון לפני האלקים. וחכמינו ז"ל (עיין רש"י) אמרו שעשו העם לשאול התרה לשבועתו. ורד"ק פירש כי עם אלקים עשה, שעשה טובה עם אלקים ועם עמו, ושכל מה שעשה היה בבטחו באלקים. והנה שאול בחר להרוג ליהונתן, אם מפני מה שנשבע כי חי השם המושיע את ישראל כי אם ישנו ביונתן כי מות ימות, ואם גם כן למה שראה שנחשב העון לפני האלקים עד שלא ענהו על ידי האורים והתומים בעבור זה, ולכן אמר אם היה יונתן שוגג ופטור לא היה הקדוש ברוך הוא מסתיר פניו מבית יעקב על זה, ואחרי שנחשב החטא כל כך בעיני המקום שבעבורו לא ענהו יורה שבן מות הוא. האמנם נשאר הספק למה לא השיבו האל יתברך באורים והתומים בהיות יונתן שוגג? כמו שהעיד הכתוב ויונתן לא שמע בהשביע אביו וגו'. וכתב הגאון רב סעדיה ז"ל שהיה זה כדי להראות לעם ששוגג היה, כי היה אומרים משוא פנים יש בדבר, כי בן המלך עבר על החרם ולא נענש ואלו חטא אדם אחר היה נענש, והם לא היו יודעים שלא היה שם יונתן בשעת השבועה, וכאשר לא נענה באורים והתומים הוצרכו להפיל הגורל ולדעת מי אשר חטא ונפל על יונתן, וחקרו ודרשו ומצאו כי לא היה שם בשעת שבועה ושהיה שוגג, וטעם חלוש הוא מאד. ואני אחשוב שלא נענה שאול באורים ותומים לא בחטאת יונתן כי אם בחטאת עצמו, על אשר עבר את פי השם בגלגל כמו שנזכר, ולפי שהתשועה הזאת לא נתנה הקדוש ברוך הוא על ידו כי אם על יד יונתן וזכותו, לכן כאשר שאל אם ירדוף אחרי פלשתים לא השיבו הקדוש ברוך הוא להורות שלא יחפוץ בו ולא ירצה ברדיפתו, והוא חשב שהיה זה בסבת אדם שחטא שם באכילה, וכאשר שאל מאת השם על ידי הגורל הבה תמים, רוצה לומר האוכל, נלכד יונתן, לפי שהוא היה איש צדיק ותמים היה בדרכיו, להודיע שלא נעדרה תשובת האורים בעון האכילה כמו שהיה חושב שאול, כי היה יונתן האוכל והיה שוגג, אבל היה בחטאת שאול עצמו ולא על האכילה, ולזה טענו ישראל בעבורו שאין עליו חטא משפט מות, והותרה עם זה השאלה הששית: ובמדרש שמואל (פרשה י"ז) אמרו ויפדו העם את יונתן, נתנו משקלו זהב ופדאוהו. ור' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אומר וכי לחם אכל והלא דבש אכל? ור' שמעון בן לקיש אמר וכי אכל? והלא מטועמת טעם? ולא כן אמר ר' אבא חסידא בשם ר' זעירא המטועמת אין בו לא משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסק תענית ואינה טעונה ברכה? הוי ויפדו העם את יונתן ולא מת: